על מחוייבות והפחד שלי לקום וללכת

"תתקשרי אלי כשאת יכולה" אמרתי למנחה.

השנה אני הולכת להיות אסיסטנטית בקורס של הכשרת מנחים למגדר ומ*ניות.

והאמת- שזה סופר סופר מרגש אותי!

ופתאום נהבלתי.

נלחצתי.

כמעט כל מסגרת שהתחייבתי אליו עזבתי-

את התואר הראשון אחרי חודשיים- הרי אני לא הולכת להיות אנתרופולוגית.

את קורס הקואצינג עזבתי גם - זה לא השפה שלי.

את קורס טבע תרפיה גם כן- אם יש לי הזמנה לטוס ולהעביר סדנאות בפרו- למה לא?

והפחד עולה- רגע. מה אם שוב אני אעזוב?

מה אם ארגיש שלא, זה לא מתאים לי?

פחד לאכזב ולבאס.

ושיתפתי את המנחה.

"אם תקפצי קדימה עוד כמה שנים, איך תרגישי עם זה שויתרת על להיות אסיסטנטית בגלל הפחד שלך שתעזבי?"

והאמת- אני אתבאס ממש.

שנשארתי במקום המוכר שלי של לא להתחייב.

ואני בטוחה שיעלו בי הקולות לעזוב, שמיציתי, שמשעמם לי. שאני חייבת לטוס.

ומסקרן אותי איך אתמודד מול זה.

מחר אני מתחילה מחוייבות נוספת אל מול מכינה קדם צבאית שהעברתי שם שיעורי מגדר ומ*ניות שנה שעברה- זה אחד הדברים הכי אהובים שלי בשבוע- לאפשר מרחב של שיח פתוח שכל כך נחוץ וחשוב.

ומי שרוצה להצטרף לקורס השנתי- אני אהיה שם  ממליצה בחום