כישלון. הוזמנתי על ידי מועצה מסויימת להעביר שלושה מפגשי מיינדפולס לנשים אשר בני זוגם מתמודדים עם התמכרויות. במפגש השני שלנו, ביקשתי מהן לבחור מילה שמתארת מה חי אצלן באותו הרגע. בחרתי במילה כישלון. שיתפתי אותן שזה שהגיעו רק שלוש לסדנא (מתוך 8 מבחינתי זה כישלון)  שאני לא מספיק טובה. שהן לא היו מרוצות. שאני לא מקצועית מספיק. שהמפגש הקודם פשוט לא היה טוב. המשתתפות הסתכלו עלי, בהלם שזה מה שאני משתפת. ואני, מביאה את הכנות שלי ופשוט הנחתי את מה שאני מרגישה באותו הרגע, את האמת שלי. ומשהו שם קרה. ברגע...

שנים נמנעתי מעבודה עם גברים. אני זוכרת כשהיה מסיבת סיום צוות לחיילים והוזמנתי למסיבה- הצגתי את עצמי לאחת מבנות הזוג "נעים מאוד, אני עמליה, המדריכת כושר" והחייל המתוק קטע אותי ואמר "את לא היית מדריכת כושר. היית גם המשקית ת"ש, הפ"פית, הפסיכולוגית..." כשהיה לי את הסטודיו היה שלב שחשבתי להפוך אותו רק לנשים. כל כך נהנתי מעבודה של חיבור נשים לגוף שלהן אבל היה לי קשה לומר לגברים שהתאמנו אצלי שנים וכל כך אהבתי, שימצאו מקום אחר להתאמן בו. וכשהתחלתי להעביר שיעורי יוגה בבית מאזן, והשיעורים שם מחולקים...

שבוע שעבר הסתיים מעגל נשים נוסף בהנחייתי. חששתי לקראת המעגל- זה המעגל הגדול ביותר שהיה לי עד כה  (14 משתתפות) והארוך ביותר. האם אצליח לייצר אינטימיות בקבוצה? איך יהיה להן? ועוד מלא חששות. וקרה שאחרי כל מפגש הן היו יצאו ביחד- מה שגרם לעוד יותר חיבור והעמקה והפך את המעגל להרבה מעבר. זה הפך לעוגן בלו"ז וציפייה למפגש הבא. ומה שעוד יותר מרגש זה שהן רוצות להמשיך. אז קבענו עוד 5 מפגשים של העמקה ואני ממש סקרנית מה יעלה. וכיף לי להסתכל על עצמי כמנחה- איזה דרך אני עושה ועשיתי. שזה שאני אסיסטנטית השנה...