בסוף שבוע העברתי ריטריט יומי זוגי למילואימניקים ובנות זוג שלהם מטעם מועצה איזורית מטה אשר. האמת. קצת חששתי איך אני אהיה מול זה. כרווקה כבר 7 שנים שרק מאחלת לזוגיות, אני רואה מולי את מה שאני מבקשת לעצמי ואולי זה מפגיש מדיי. ונשמתי עמוק. גם הייתי מיד אחרי פרידה שכל כך קיוויתי שילך ביננו אז עוד יותר רגישה. ואז קלטתי תוך כדי הריטריט "ואווו!! אני מעניקה מתנה גדולה כל כך לזוגות האלו! של חיבור, של זמן איכות! איזה כיף לי שאני יכולה לחבר בין זוגות ולהעמיק את הקשר בינהם!" ועלה לי אפילו לעשות ריטריט...

"פתחתי את הפייסבוק וקפץ לי הריטריט שלך ואני רוצה להגיד לך שאת השראה עבורי, איזה קפיצה עשית. אני מקנאה מלראות את זה ורוצה ללמוד ממך" ככה היא הקליטה לי הודעה ואני כולי רוצה להגיד לה אבל רגע!!!! רגע רגע רגע! יש לי 8 נרשמות לריטריט שבוע הבא ואני לא יודעת אם אכסה את ההוצאות ואם לא אפסיד כסף על ריטריט. שיש מצבים שאני לא ישנה בלילה מרוב מחשבות על הריטריטים שלי, אם יתמלאו, איך יהיה, אם "אעמוד במבחן שהיה טוב". שאני רואה אחרות ואחרים וגם בהם מקנאה. שחמש שנים אני מעבירה ריטריטים ומעגלי נשים ועדיין חוששת...

קלטו סיפור. לפני כמה שבועות העברתי מעגל נשים קטן ומצומצם שהפך ליותר שיח פתוח וחופשי. בין היתר דיברנו על זוגיות, רוווקת, חברויות, איך יודעים אם צריך "לשחרר" חברה ואיך בכלל משחררים- האם עושים "שיחת פרידה" האם לאט לאט לוקחים צעד לאחור וכו'.. יום אחרי זה (!!!) קיבלתי הודעה ממשהי שלא דיברנו 8 שנים (!!) ששיתפה אותי שהפסיקה להיות חברה שלי מכל מיני סיבות והתרחקה ממני והיה חשוב לה לשלוח לי את ההודעה הזאת ולסגור את הצד שלה. עכשיו אני מסתכלת על ההודעה הזאת, בהלם מוחלט שאיך זה הגיוני שבדיוק אתמול דיברנו...