אתמול הסתיים מעגל נשים תהליכי בהנחייתי. שיתפתי אותן במפגש סיום שזה היה אחד המעגלים הכי מאתגרים מבחינתי. שלוש שנים אני מנחה מעגלים תהלכים, היו לי בערך 20 קבוצות תהליכיות בשנים האלו, וזה היה לי המאתגר ביותר. המלחמה פרצה ממש באמצע התהליך שלנו, בין המפגש החמישי לשישי, ואת כל אחת זה פגש בנקודה אחרת. אמהות שגרות שעה נסיעה מתל אביב שמרגישות יותר בנוח להשאר בבית ולהיות עם הילדים בתקופה הזאת ולא להגיע למעגלים, כאלו שגרות בתל אביב ורוצות את המפגשים ואיך אני מחזיקה את שני הרצונות האלו כשאני מבינה את...

"אצלך זה או הכל או כלום" אמר לי הספר כשפתאום אמרתי לו שאני רוצה לצבוע לבלונד, אני, שתמיד דגלתי בטבעי. ואכן, יש לי נטייה להכל או כלום. דוחפת את עצמי עוד לקצוות של עצמי. לעבור לגור במדינה זרה שבה אני לא מכירה אף אחד וגם לא דוברת את השפה? למה לא? דייט שלישי לנסוע לכמה ימים לסיני? ברור שאני בפנים. ללכת לבד לטרק 10 ימים עם כל הציוד עלי? בוודאי. פסטיבל טראנס במדבר לבד? ברור. עוד ועוד ועוד.. "ומה קורה שם באמצע? בשטוח, בשגרה, כשהכל מונוטוני?" שאלה אותי המדריכה כשאני כבר עצבנית עליה ונמאס לי ללכת...

לפני שנה פתחתי מעגל נשים שאיכשהו התקבצו למעגל הזה חמש נשים שהיו סביב נושא ההריון. לידה שקטה, הפלות, טיפולי פוריות, הורות יחידנית... ואני, מצחיקה שכמותי, חשבתי שאם אוציא את הקלף של בטן הריון מתוך חפיסת הקלפים שאני עובדת איתו, נושא ההריון לא יעלה במעגל. כאילו להעלים משהו כל כך גדול מהחדר מתוך פחד של איך זה יפגוש כל אחת מהנשים. כל כך חששתי שזה יציף משהי ולא אוכל להחזיק את הדבר הזה ובכלל שהמעגל לא יוכל להחזיק את זה. גדול מדיי. וברור שהנושא עלה כי מה לעשות, מעגל נשים, ואיך אפשר לא לדבר על מה...