עליתי על מטוס לבד לקוסטה ריקה בגיל 16 וזה מה שקרה

בגיל 16 עליתי על מטוס לבדי לקוסטה ריקה לטיול של נוער אמריקאי - שלושה שבועות של טרקים, גלישה וראפטינג.

כל כך חיכיתי לטיול הזה.

והאמת.

היה לי נורא.

בכיתי כמעט כל יום.

הרגשתי שונה ומשונה.

לא קשורה.

אבל מה כן?

גיליתי את הכוחות שבי.

שלמרות שלא טוב לי, אני יכולה.

וזה פתח לי עולם שלם של מסוגלות.

של התנסויות, של לסמוך על עצמי, שלדעת שאני יכולה ואסתדר.

וכיום כשמתקשרות אלי, אני שומעת מלא פחדים למה לא להרשם לריטריטים או מעגלי נשים.

"אני לא באה מהעולם הזה"

"אין עוד נשים בגילי"

"אני באה לבד"

אבל מה אם תגלי שהגיל לא משנה?

שזה יפתח לך עולם שלם?

שתכירי נשים נפלאות?

שדווקא כיף לעשות דברים לבד.

והפחד משתק מלצאת מאיזור הנוחות, מלהתנסות, להכיר עוד רובדים.

וככה אנחנו עוד בקפאון וקיבעון.

באותו המקום.

ויש משפט שמלווה אותי מאז הטיול הזה בגיל 16:

I'm glad I did it, partly because it was worth it, but mostly because I shall never have to do it again

Mark Twain

שאני מעדיפה לגלות עוד חלקים שבי מאשר לתת לפחד לנהל אותי.

חושבת איזה גרסא של עצמי אני רוצה להיות ומה אני צריכה לעשות בשביל זה וקופצת למים, יחד עם הפחדים והחששות. לא רוצה לוותר לעצמי.

ובנוגע לגלישה- הבנתי באיזשהו שלב שאני בורחת מהגלים וגלישה זה לא בשבילי :)