בעודי עולה הר נידח בארגנטינה...

לפני כמה שנים, בעודי עולה הר נידח בארגנטינה, מסלול שאני וחברה פשוט המצאנו (דוח למעלה) נתקלנו בעוד שתי נשים שיורדות ממנו. שתינו נדהמנו, מי אתן מגניבות שכמותכן?

נתקלתי בבחורות האלו בעוד שני מקומות במהלך הטיול שלי, ועם אחת מהן עשינו טרק של 8 ימים מארגנטינה לצ'ילה.

הרגשתי כמו מלכת העולם בחודשים האלו כשהייתי בדרום אמריקה.

הכרתי אנשים מהממים, עפתי על עצמי, חייתי.

לפני כמה שבועות, בעודי בוכה על הספה, מדברת עם החברה והיא מרגיעה אותי- מה יעשה לך טוב? תכלס לטייל בהרי אילת. ואני, מרחיקה לכת, טוב אם כבר הרי אילת, למה לא הרי סיני?

וכשהיא עוד על הקו, יחד איתי, סגרתי לי טרק בסיני לשבוע לאחר מכן.

ושוב אני מדברת איתה, כשפתאום צץ לי רצון לטוס.

אחרי שגרתי בפרו לא היה לי שום חשק לטייל לבד.

זה רוקן אותי לגמרי, בדידות, חולי ונדודי שינה.

אז בשנים האחרונות אני טסה לחברות, מוצאת את עצמי מטיילת בקבוצה.

ופתאום עלה בי הרצון לחזור לעמליה של 2020, שעפה על עצמה בדרום אמריקה, מכירה מלא אנשים וזורמת עם החיים. קצת התנתקות משהגרה שאני מרגישה שכבר סוגרת עלי.

וככה קניתי לי כרטיס לחודשיים, תוך 24 שעות מהשיחה איתה, שהיא מזכירה לי שמותר לעוף על החיים, ולמה לא בעצם. היא, שגרה בהודו בשנתיים האחרונות ומזכירה לי שוב ושוב מה זה לחיות לפי הלב.