היא באה כל הדרך מירושלים לריטריט שלי בשביל לישון

בסוף שבוע האחרון לקחתי את עצמי לריטריט יומי של מנחה אחרת.

אני זוכרת כשעשיתי קורס מתקדם למנחות מעגלי נשים ואמרתי להן שהן יראו גרסא שלי שאנשים לרוב לא רואים.

גרסא עייפה ושחוקה, שנשענת לאחור ולא יושבת זקופה וישרה.

ובריטריט היומי שיתפתי שאני באה על מנת להפרות, לנוח ולמסור את הטלפון למשהו אחר.

ואכן כך היה.

בעיקר נשכבתי על המזרן, נרדמתי פעמיים והרשתי לעצמי פשוט לשחרר.

וכל כך הרבה פעמים יש לנו ציפיה "לקבל" משהו או "אם כבר באתי, אז אני חייבת להיות 100% ולעשות את כל מה שאומרים \ כל מה שיש למקום להציע בשביל לקבל את מקסימום התמורה."

ותמיד כשנרשמים אלי לדברים, אני מדגישה שהכל בגדר של רשות. לא בא לך לדבר? מעולה, את תדברי. בא לך לעשות משהו אחר לגמרי? מעולה.

היכולת שלנו לשאול את עצמנו "מה אני רציכה? מה יעשה לי טוב" זה כל כך חשוב וקדוש. ובכלל, היכולת להקשיב ולפעול לפי זה.

לא אשכח שבאה אלי מירושלים אישה בהריון לריטריט יומי בפרדס חנה. כל השיעור יוגה היא שכבה על המזרן. ושמחתי כל כך בשבילה- שזה בדיוק מה שהיא הייתה צריכה- לשכב ולנוח על מנת להתמלא.