בדיוק חזרתי מחמישה ימים ריטריט שהעברתי ביוון. פעם שנייה שאני מעבירה שם ריטריט. זה מדהים איך שכל פעם שאני מעבירה ריטריט\ מעגלי נשים אני תמיד אומרת למי שמגיעה אלי לבוא עם אפס ציפיות. והנה, מצאתי את עצמי בציפיות כל כך גבוהות לקראת הריטריט הזה. שנה שעברה היה פשוט מושלם ורציתי העתק הדבק לאותה החוויה. ומה עושים עם ציפיות שלא נענות? שברור שתהיה לי חוויה אחרת, אי אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים, כפי שאמר הפילוסוף היווני הרקליטוס. הקבוצה שונה, האנרגיה שונה, המזג אוויר שונה, כבר הייתי שם וזה לא חדש וזר...

כבר חמש שנים שאני מגיעה לבית מאזן, בית לאנשים במשבר נפשי, להעביר שיעורי יוגה. ואיך הגעתי לזה? כי אני בעצמי עברתי תקופה של מיני דכאון והסכמתי לקבל עזרה. יותר נכון לא הסכמתי. חשבתי שאצליח לצאת מזה לבד אבל אח שלי לקח לי את היד והוביל אותי לשביל של החווה לאנשים במשבר. והיה לי תקופה של כמה שנים ששאלתי את עצמי האם זה תומך בי זה שאני מעבירה שם שיעורי יוגה? האם זה יותר מדיי מפגיש אותי באחד בפחדים הכי גדולים שלי ששוב אשקע, שוב אמצא את עצמי בתקופה חשוכה ואצטרך להיות בעצמי מטופלת. ונראה לי מה שמחזיק...

שכחתי. שכחתי מה זה להגיע למקום חדש ולהתפעל מהיופי. שכחתי מה זה לבכות, לבד במלון, במדינה זרה. שכחתי מה זה להכיר אנשים חדשים וחיבור מיידי. לשבת איתם 10 שעות ואז להפרד ולא לראותם יותר. מה זה לישון בחדר משותף שבוע שלם עם משהי שהרגע הכרתי ושזורם, נעים וכיף ביחד, גם כשהיא חטפה סלמונלה ומחוברת ל IV. שכחתי מה זה לחפש מקום לישון בלילה, להגיע למלון, ואז להגיד שאין סיכוי שאני ישנה שם ולחזור לעוד שעתיים חיפוש מלון. מה זה לפגוש שתי חברות שהכרתי כשגרתי בפרו ושלא פגשתי אותן 3 שנים ולהחליף חוויות מהשנים...