שכחתי מה זה לבכות לבד במלון במדינה זרה

שכחתי.

שכחתי מה זה להגיע למקום חדש ולהתפעל מהיופי.

שכחתי מה זה לבכות, לבד במלון, במדינה זרה.

שכחתי מה זה להכיר אנשים חדשים וחיבור מיידי. לשבת איתם 10 שעות ואז להפרד ולא לראותם יותר.

 מה זה לישון בחדר משותף שבוע שלם עם משהי שהרגע הכרתי ושזורם, נעים וכיף ביחד, גם כשהיא חטפה סלמונלה ומחוברת ל IV.

שכחתי מה זה לחפש מקום לישון בלילה, להגיע למלון, ואז להגיד שאין סיכוי שאני ישנה שם ולחזור לעוד שעתיים חיפוש מלון.

מה זה לפגוש שתי חברות שהכרתי כשגרתי בפרו ושלא פגשתי אותן 3 שנים ולהחליף חוויות מהשנים האחרונות וזכרונות מדרום אמריקה.

שכחתי מה זה להזמין מלא מנות מושלמות כי זול וטעים ולמה לא, אני בחופש, ולעלות 5 קילו.

מה זה לשיר בקול רם עם הנהג הבאלינזי שמלווה אותי און-אוף חודשיים בטיול.

לא ידעתי שאפשר לחזור שלוש פעמים לאי בגודל 2 קילומטר מרובע כי שם הרגשתי הכי בטוב ושהכי נעים לי.

מה זה לנחות במדינה זרה וישר למצוא את עצמי שלא כמתוכנן בריטריט עסקים ואז שלושה שבועות אחרי בריטריט מתקדם למנחי קבוצות ואז 3 ימים אחרי לצאת לטרק של 10 ימים חוצה אי.

שכחתי מה זה להרגיש כל כך הרבה בבת אחת. מה זה לשנוא מקום ואז להגיד שלא בא לי לעזוב. לבכות בדרך חזרה הביתה. לדעת גם שמשהו בי נפתח מחדש.

עד הפעם הבאה.