לא הסכמתי לקבל עזרה עד שאחי לקח לי את היד והוביל אותי

כבר חמש שנים שאני מגיעה לבית מאזן, בית לאנשים במשבר נפשי, להעביר שיעורי יוגה.

ואיך הגעתי לזה?

כי אני בעצמי עברתי תקופה של מיני דכאון והסכמתי לקבל עזרה.

יותר נכון לא הסכמתי.

חשבתי שאצליח לצאת מזה לבד אבל אח שלי לקח לי את היד והוביל אותי לשביל של החווה לאנשים במשבר.

 והיה לי תקופה של כמה שנים ששאלתי את עצמי האם זה תומך בי זה שאני מעבירה שם שיעורי יוגה? האם זה יותר מדיי מפגיש אותי באחד בפחדים הכי גדולים שלי ששוב אשקע, שוב אמצא את עצמי בתקופה חשוכה ואצטרך להיות בעצמי מטופלת.

ונראה לי מה שמחזיק אותי שם זה הידיעה שאני יכולה להביא את עצמי, בדיוק בדיוק כפי שאני. פעם אחת שיתפתי את המטופלים שהלוואי שהייתי מביאה את עצמי ככה גם בריטריטים ומעגלי נשים שלי. משהו בזה שהם בתקופה כל כך חשוכה מאפשרת לי לזרום, להוציא חלקים שבי שבדרך כלל נבלעים בתוכי.

מאפשרת לעצמי שפתאום השיעור יוגה דווקא הופך לשיעור ריקוד, של לצעוק, להוציא כעס, לדבר על חיבור לגוף, דימוי גוף, אהבה עצמית, חתונות וכל דבר שעולה שם. לצחוק, להגיד להם שאני לא ביום טוב, לעוף איתם.

ועם הזמן אני מצליחה לשלב את "עמליה של בית מאזן" ל"עמליה של ריטריטים ומעגלי נשים" ומודה על המקומות האלו שאפשר פשוט להיות אנחנו, שרואים אותנו שבורים, כואבים ושאנחנו עדיין נשארים ולא בורחים.

אתמול בסיום השיעור, סיימתי בחיבוק עצמי וסבב הכרת תודה לעצמנו, שיתפתי שאני מודה לעצמי על הדרך שלי, שבזכותו אני יכולה לקחת את המסע שלי הלאה ולהיות במהות שלי, לפגוש פחד כל כך גדול ולהשאר ולא לברוח.