חיכיתי שגבר יבוא ויושיע אותי.
חיכיתי.
חיכיתי שגבר יבוא ויושיע אותי.
שחיי יסתדרו בעקבותיו.
שנצא מתל אביב לאיזה מושב וסוף סוף "אדע מה אני עושה בחיים שלי".
מעבירה את הימים.
ושוקעת.
שוקעת לדכאון.
לבכי.
תקיעות.
מחנק.
והסכמתי לקבל עזרה.
הסכמתי לסמוך.
לשנות.
לצאת מהעיר.
ללכת בעקבות הלב.
להתחיל עבודה כל כל שונה ומשונה.
לעזוב ואז לדייק שוב.
לגור במושב.
עם עצמי.
שלמה יותר מאי פעם.
בוחרת בשביל עצמי. ולא מחכה.
חיה.
פורחת, צוחקת, וכן, גם בוכה.
גאה.
כל כך גאה.
את הפוסט הזה כתבתי בדיוק לפני 4 שנים. הוא "זכה" בהכי הרבה תגובות/לייקים מכל פוסט אחר שאי פעם כתבתי.
זה היה בערך שנה אחרי שיצאתי מתל אביב ועברתי לחוף הכרמל.
והנה אני, כותבת את הפוסט הזה כשאני בבאלי, אחרי שעברתי מאז עוד 4 בתים, עברתי מדינה וחזרתי, העיסוק המרכזי שלי הפך לריטריטים ומעגלי נשים, חברויות השתנו, פתאום אני דודה למלא אחיינים חדשים, עדיין כמהה לאהבה אבל בטח שלא מחכה כמו אז.
ואני מסתכלת לאחור על השנים האלו ואומרת ואווווו כמה כוחות נדרשו ממני לכל זה. שבחיים לא הייתי מדמיינת שאשכרה אעשה את כל זה ובטח שלבד אבל הנה, אני עושה.
ומלא נשים יוצרות קשר לגבי להצטרף למשהו שלי אבל עוצרות את עצמן כי אין להן עם מי/מרגישות שהן "זקנות" או "צעירות" מדיי/ הן אף פעם לא עשו משהו כזה ואני שומעת אותן משתפות ורק רוצה לקחת את היד שלהן, להחזיק אותו, להגיד לה בואי. אני איתך.
למה אנחנו עוצרות את עצמנו?
מחכות שמשהו אחר יממש את הרצונות וחלומות שלנו? מגבילות את עצמנו?
אז מחזקת את השורה האחרונה שכתבתי אז.
גאה.
כל כך גאה.
תגובות